בעשור או שניים האחרונים, אנחנו עדים לתופעות והתמודדויות שלא היו מצויות פעם.
אחת מהן היא תופעה של: "התפרצויות זעם", המופיעה ברמות ובאופנים שונים.
היא מצויה אצל ילדים רגישים ובד"כ עוצמתיים ומוחצנים יותר,
כמו"כ היא נפוצה יותר בגילאי ההתבגרות –
ועלולה להחמיר עם הגיל, במידה ולא נטפל בה כראוי.
התפרצויות אלו, הן התמודדות לא פשוטה בהחלט!
הן מאפיינות ילדים רגשיים יותר,
המלווים בסערות שהם מתקשים למתן אותן.
נוכל למצוא אותן בכל הגילאים ובעוצמות משתנות.
תופעות אלו מתרחבות יותר ויותר כשהגיל עולה,
במיוחד בגילאי ההתבגרות.
אז ישנן התמודדויות חדשות המלוות בקשיים ואתגרים המעלים את הקושי הרגשי,
ועל כן, עלולים להסעיר יותר את המתבגרים.
מציאות זו נכונה יותר במיוחד עבור המתבגרים הרגישים יותר בטבעם
אלה שחווים הצפות רגשיות מגיל צעיר.
מתבגרים אלו, עלולים לחוש הצפה ברמת קושי גבוהה יותר
ובאין הבנה והתמודדות יעילים,
הבית עלול לעבור בתקופות אלו סערות מטלטלות מדי,
שפוצעות הן את ההורים והן את המתפרצים ומכאיבות להם.
ובתווך, גם שאר הילדים בבית עלולים לסבול ולחוות חוסר שקט פנימי במציאות הזו.
מפתח ראשון: אמא לא נבהלת
אמנם, "אמא לא נבהלת", עלול להישמע סוג של 'קלישאה' בתחילה,
כי אמא עלולה מאד מאד להיבהל!
ואכן, יש לאמא כאן עבודה גם עם עצמה, כדי לייצב יותר את הבטחון
וההגנה הפנימיים שלה עצמה, על מנת שתעשה עבודה יותר יעילה
ושמשפיעה עמוקות יותר על עצמה ועל המתפרץ.
אבל כשלב ראשון, אמא יקרה – אני מציעה לך לומר לעצמך:
"אני לא נבהלת, אני לא נבהלת".
(או אם יותר מתאים לך, אמרי: "לא להיבהל, לא להיבהל"! )
הכל בסדר. ועוד מעט הוא יירגע. אני מחכה. אני לא נבהלת".
מענין, שלמשפטים שאנחנו אומרות לעצמנו, יש בסופו של דבר השפעה על המוח!
ובמיוחד כשאנחנו חוזרות עליהם מספר פעמים,
ועוד יותר כשאנחנו אומרות אותם – בלשון הווה!
אני יכולה גם לספר לך, שזה באמת נכון.
מה נכון?
שאת לא צריכה להיבהל 🙂
(אני יודעת, אפשר להיבהל עוד לפני שחושבים אם צריך להיבהל או לא…)
כי באמת; הצפה רגשית, היא כמו גל גבוה שבים שעוד רגע קט והוא יחלוף ואט אט ישכך.
וכמה שיותר תאמיני ותתחברי לכך, זה יעזור לך ולילד להירגע.
כדאי גם מאד לדעת שאכן ההתפרצות היא ממש סוג של התפרצות ש'נפרצה',
ז"א שהסכר שלה נפרץ, כי הוא לא הצליח להיכלא ולהיעצר ולפעמים זה אפילו טוב
כי יש ילדים שההתפרצות שלהם היא פנימית והיא גועשת אבל שקטה. יותר מדי שקטה.
ואז אנחנו עלולות להחמיץ אותם ולא לדעת אפילו שהם עוברים מסכת קשה של מצוקה
שקורעת אותם מבפנים ללא עזרה ועם בדידות קשה ומאד מכאיבה.
הילדים הללו, עלולים להסתגר ואט אט להתכנס עם עצמם יותר ויותר.
לעומתם, הילדים שמתפרצים ברעש גדול… הם פשוט אלו
שלא מוותרים שלא מתייאשים, שמבקשים עזרה בגלוי.
וזו מצוקה פנימית שמתפרצת החוצה, וטוב שאנחנו מודעים אליה!
נכון ברוב רובם של המקרים, הילדים עצמם, לא מודעים לסיבת ההתפרצות.
להיפך, הם בדרך כלל מאשימים את ההורים, או את הסביבה הקרובה
והם מלאי טענות כרימון על כולם… והקושי האמיתי הוא בתוכם פנימה
אכן, זהו קושי שלהם עם עצמם.
את יכולה להזמין (בפרטי המייל שלי למטה כאן)
את המדריך המעשי להתפרצויות זעם אצל ילדים, להמשך הבנה והתייחסות מרפאת.
כמה מילים על הכותבת
מיכל וילמן – החזירי את הקסם להורות!
מחברת אימהות לחוויית הורות גבוהה ופנימית
מומחית לילדים רגישים ולמתבגרים צעירים
050-4102924 / לפניה למייל לחצי כאן
